א. עקרון הכרזת בעל זכויות הקניין הרוחני.

 חוק זכות היוצרים מגן על בעלי הזכויות, אלא אם בעלי הזכויות הכריזו אחרת, או שפג תוקף זכויותיהם.

מעל לכל זכות יוצרים סטנדרטית, תופסת הכרזת בעל הקניין, המפרט את המגבלות, הסייגים והתנאים בהם הוא מתיר להשתמש ביצירה שלו, ובאיזה אופנים.

"הכרזה" – הכוונה להכרזה פומבית המבטאת הסכמה/ אי הסכמה על אופני השימוש ביצירה, זאת ללא מעורבות בעלי הזכויות. לצד הכרזה פומבית (המגבילה למשל שימוש מסויים), תמיד ניתן, על בסיס הידברות אישית עם בעלי הזכויות, לסכם אחרת. לזכור שסיכום תקף אם הוא בכתב וחתום על ידי בעל הזכויות. 

עם זאת, כל הסכמה היא הסכמה מותנית. אין מקרה בו ההסכמה גורפת כך שניתן לעשות ביצירה כל שעולה על הדעת. במילים אחרות, הסכמת בעל זכויות הקניין הרוחני היא התרה לשימוש תחת סייגים והגבלות, גם אם לא צויינו בפועל, שכן לא ניתן להעלות על הדעת את כל הסייגים והאפשרויות של שימוש ביצירה, אלא בדיעבד. למשל, עד כמה מותר לפגום ברוח היצירה והמסרים המרכזיים שלה, באמצעות שינוי היצירה או חלקה[1] גם אם ניתן היתר לשימוש בה.

התנהגות לא הגונה ולא ראויה היא למשל העתקה לשם שימוש חלקי של היצירה, תוך שינוי, אם לשם מראית עין, או לשם "שיפור" היצירה בעיני העוסק בכך.

במקרים רבים, כמו בהשמעת מוסיקה, שימוש בטקסטים/ איורים, העלאת הצגה ועוד, חלק גדול מהיוצרים מיוצגים על ידי ארגון גג הגובה עבורם תמלוגים תמורת שימוש /השמעת/ הצגת היצירות שלהם. במקרה כזה, יש לפנות לאותו ארגון, או ישירות ליוצר.

גם אם אין הכרזה כזאת, וגם אם אין אזכור תקני של "כל הזכויות שמורות"[2]  בגוף היצירה, עצם קיום היצירה הגמורה, הוא תנאי מספיק להחלת זכויות היוצרים כפי שקובע החוק הישראלי. כמו כן, נוסח הכרזת בעל הקניין היא הכלל התופס, גם אם היא מתירה במפורש מה שהחוק אוסר. ההפך (איסור של בעל היצירה או אחר מה שהחוק מתיר), אינו תופס, כמובן[3]. 

נשים לב שבעלי הזכויות אינם דווקא המחבר/ים, ורצוי לאזכר זאת בגוף היצירה, כדי שמשתמש מזדמן ידע זאת.

ככלל - בין אם לא מצויין דבר בגוף היצירה, ובין אם יש אזכור זכויות היוצרים בגוף היצירה,  יש להימנע מהעתקה של חלק מהיצירה או כולה, כמו גם להימנע  משינוי היצירה - שכן משמעו שנעשה בה שימוש בניגוד לזכות היוצרים.